אני נפגש עם המון מאמנים שמתמחים בטניס תחרותי והישגי ורואה את הרצון והמוטיבציה של רבים מהם.
לכולם מכנה משותף וחלום אחד והוא לטפח שחקן או שחקנית מקצוענית.
לצערנו מספר מועט מידי של מאמנים יממשו את התהליך של טיפוח שחקן לאורך כמה שנים מכמה סיבות שחלקן לא קשורות למאמנים עצמם. (הורים של שחקנים, בעלי מועדונים, לחצים כספיים ועוד).
ברצוני להתמקד במאמן וביכולותיו האישיות להתמודד עם כל הגורמים הללו.
מאמן טניס שעובד באופן פרטי תלוי באופן אבסולוטי בשחקנים הצעירים שהוא מאמן ולכן מנסה לרצות אותם לפעמים ומאבד קצת את האובייקטיביות כלפיהם וכלפי ההורים המלווים אותם.
מאמן הטניס תלוי כלכלית באותם ילדים וברגע שאחד או שניים עוזבים הוא בבעיה וצריך לחפש מקורות הכנסה. מאמן אשר פועל מפחד ומנסה לרצות אחרים נמצא בבעיה.
אותו עקרון קיים לגבי מאמנים אשר עובדים במועדונים גדולים או במרכזי הטניס ונאלצים לעבוד עם קבוצות חובבניות או לעבוד בשיעורים פרטיים להשלמת הכנסה.
העבודה השוחקת על המגרש גורמת לאיבוד האמונה וה"דרייב" אצל המאמן ככל שהשנים עוברות והמאמן לא מתקדם מקצועית.
אני חושב שכל מאמן צעיר ששואף להתמקד במקצוע של טניס הישגי, וכן, זה מקצוע אחר מאשר מאמן של טניס חובבני, חייב לבלות חלק מהקריירה בחו"ל אם זה באקדמיות או בהשתלמויות אצל מאמנים בחו"ל גם על חשבון כסף שהוא מפסיד פה בארץ באותה תקופה.
הרבה מאמנים של שחקנים מקצוענים התחילו כמלווים או כעוזרים של מאמנים ותיקים ורק ככה צברו ניסיון והיכרות אישית עם שחקנים ומאמנים אחרים בעולם.
כל המאמנים בארץ שחוו והתנסו בחו"ל חזרו לארץ עם הרבה ידע והרבה ביטחון בעצמם וביכולות שלהם לקחת שחקנים לרמה גבוהה יותר.
מאמנים יקרים- אתם צריכים לזכור שאתם נתפסים כמורי דרך ומחנכים בעיני הילדים הצעירים ולא רק כמאמני טניס לשעה או שעתיים על המגרש.