קבוצת כדורסל בנות, מהעיר הקטנה רמלה, בזמן צפיית השיא בטלוויזיה בשעות הערב, זכתה באליפות אירופה בכדורסל ושמה את ישראל על מפת הספורט הנשי האירופי.
ישבתי באותו ערב לארוחת ערב אצל חברים באותם רגעים היסטוריים, ובנם בן ה- 15 של חבריי, בהה בטלוויזיה בחוסר אמון תוך שהוא ממלמל: "בנות עושות ספורט?".
כשגילה מיד שהוא עומד להסתבך איתי על האמירה המסוכנת הזו, הוא מיהר להוסיף: "יש אחת בטניס שבסדר, שחר משהו לא?".
קשה לי להגיד שהופתעתי. אמנם ספורט הנשים בארץ ובעולם התקדם מאד מאז הימים בהם נשים כלל לא הורשו להשתתף במשחקים האולימפיים למשל (זה השתנה תאמינו או לא, רק בשנת 1900 ), אבל הדרך לשיווין בספורט בין נשים לגברים, איך נגיד זאת בעדינות – ארוכה כריצת מרתון.
אמנם הפרס הכספי למשל לזוכים בטורנירי הטניס הגדולים לנשים ולגברים, הושווה לפני מספר שנים, לא בלי קולות מחאה רבים של כאלה שחשבו שזה לא מוצדק, אבל זו הייתה רק טיפה מתוקה בים מלוח של התנהלות סקסיסטית ומיושנת שמכתיבה את מדיניות הספורט בעולם, בדיוק כמו אצלנו.
הויכוח על שיווין בין גברים ונשים בספורט, הוא עתיק בערך כמו הויכוח על אותו חוסר השוויון בין נשים לגברים בכל תחומי החיים ובשניהם הפרמטרים לבדיקה רבים ושונים.
דעתי היא שיש לקחת מראש פרמטר אחד חשוב במיוחד לפני שבכלל באים לנסות לדבר על שיווין בין גברים ונשים בספורט והוא: שאסור בכלל להשוות בספורט בין גברים ונשים כי מבחינתן של הנשים - זוהי מלחמה אבודה מראש.
עם עובדות קשה להתווכח. נשים חלשות פיזית יותר מגברים וכל ניסיון לשים אותן על אותו קו זינוק כמו גברים בתחום הספורט הוא לא פחות ממגוחך. תתפלאו אולי לשמוע שגם "קרב המינים" המפורסם בין הטניסאית בילי ג'ין קינג לבין הטניסאי בובי ריגס בשנת 1973 , בו זכתה בילי ג'ין קינג, עשה נפלאות לספורט הנשים מבחינה תדמיתית ושיווקית, אבל בינינו, בכל מה שקשור לספורט נטו – הוא גרם ליותר נזק מתועלת. למה?
כי מאז אותו קרב שהתנהל מול 30 אלף צופים ועוד מיליונים בטלוויזיה, מנסים כל הזמן לעשות השוואות דומות בין תוצאות ושיאים בספורט של גברים ונשים ומה לעשות, שלא תמיד ההתמודדות תהיה כמו בשנת 1973 בין טניסאי מזדקן בן 55 , קצת שיכור וסתם שוביניסט, מול אישה חזקה במיוחד בשיא הקריירה שלה.
בואו נשים דברים על דיוקם. לפחות בטניס (ויש לי הרגשה שהדבר יחזור על עצמו ב- 99 אחוז מהענפים), המקום ה- 300 בעולם בדירוג העולמי לגברים ינצח בכל משחק נגד כל אחת מטניסאיות הצמרת העולמית. אם נשכיל להפנים את העובדה הזו, שהבדלים פיזיים שעליהם אין לנו שליטה, הם הקובעים חלק גדול מההבדלים בין גברים לנשים בספורט, נוכל בשקט נפשי לגשת למלאכה ולהתחיל באמת להשוות את התנאים וההתייחסות לספורט הנשים לזה של הגברים.
בשטח כאמור המצב עדיין לא משהו. הספורטאית שהרוויחה הכי הרבה בשנת 2008 למשל בעולם היא הטניסאית מריה שראפובה. היא הרוויחה סכום יפה של 26 מיליון דולרים רק באותה שנה. וכמה הכניס לבנק הספורטאי – גבר המרוויח ביותר של אותה שנה?
טייגר וודס הביא הביתה לאשתו הנבגדת 115 מיליון דולרים – ועוד בספורט כמו גולף שלא בדיוק מרתק מיליונים כמו הכדורגל.
המקום העשירי ברשימת המרוויחים הגדולים של 2008 , רוג'ר פדרר, שעשה פרסומת לסכיני גילוח עם אותו וודס, הכניס לחשבון הבנק שלו סכום של 35 מיליון דולרים מטניס וחסויות, 9 מיליון דולרים יותר משראפובה, המובילה בנשים ואחת שנחשבת למפרסמת סדרתית ומחוזרת מאד על ידי ספונסרים רבים.
אבל הבעיה היא לא רק בכסף אלא בעיקר בחשיפה, כי זהו הרי מקרה קלאסי של הביצה והתרנגולת. מה גורם למה? רמה לכאורה נמוכה וחוסר התעניינות גורם לחוסר החשיפה של ספורט הנשים בתקשורת - או אולי ההיפך? האם במצב אידיאלי בו ספורט נשים היה נחשף יותר בתקשורת היה גורם לעלייה ברמה של הספורט עצמו לאורך זמן וליותר התעניינות?
לי אין ספק שכן. החשיפה של ספורט הנשים הוא המפתח לשוויון המיוחל. החשיפה ועוד קצת כסף שאיך אומרים – אף פעם לא מזיק.
יותר בנות יראו ספורט, יותר בנות ירצו לעסוק בספורט.